קיבלתי אימייל מגברת צעירה שחלקה איתי את סיפורה של פגישתה המחודשת. זה היה נורא. ואז היא סיפרה לי על האימוץ שלה – שוב מחריד. היא סיפרה לי איך היא רוצה לחלוק את הסיפור שלה וזה סיפור שצריך לספר, אז ערכנו ראיון בדואר אלקטרוני. הנה סיפורו של קארה.
קארי: ספר לי על האימוץ שלך.
קארה: כשהייתי בן 8 הוצאתי מהורי המאמצים.
הוצאתי מהבית כי הייתי נפשית, פיזית, התעללות מינית. הלכתי לבית אומנה. רק עכשיו גיליתי שההורים שלי לא היו ההורים האמיתיים שלי ולא הבנתי מה קורה. עברתי לבית אומנה זה והיו שם עשרה ילדים אחרים. הייתי זקוקה לכל תשומת הלב, אז התחלתי להתנהג על הכעס שלי ובסופו של דבר הייתי בבית קבוצה. מכאן ואילך זה היה בית הקבוצה לאחר קבוצה הביתה הביתה אומנה לאחר אומנה הביתה. מעולם לא היה לי בית להתקשר למשפחה שלי או למשפחה. תודה שהרשת לי לעשות זאת עכשיו. אני רק רוצה שמישהו יידע את כל מה שעברתי.
קארי: האם אי פעם התאחדת עם המשפחה המאמצת שלך, ואם כן איך הם מגיבים לך חיפוש?
קארה: הזכויות של ההורים המאמצים שלי הופסקו. לא ראיתי את ההורים המאמצים שלי מאז שהייתי בן שמונה.
קארי: בן כמה היית כשהחלטת לחפש?
קארה: הייתי בן 22.
קארי: כמה זמן לקח לך למצוא את המשפחה הלידה שלך? איך מצאת אותם – מלאכי חיפוש, רישומים, עם חוקר פרטי?
קארה: זה לקח לי למעשה 3 שבועות מיום שהתחלתי. עברתי את שלושת השלישים, אני לא יודע אם אתם מכירים אותם, אבל זה עזר לי.
קארי: מי במשפחה שלך נולד האם לאתר ולפנות? איך אתה הולך על יצירת קשר?
קארה: ובכן, קיבלתי שני מספרים. המספר הראשון היה דודי ואשתו. התקשרתי ואשתו ענתה לטלפון. הסברתי לה את המצב. כששמעתי אותה אומרת, “אוי אלוהים, “ידעתי שסוף סוף מצאתי אותה. הגברת ביקשה שאחזיק מעמד, והיא התקשרה לדודי. אז הייתי צריך לחכות להם שיטלפנו אלי בחזרה. לבסוף, אחרי שלושים דקות, דודי קרא לי לחזור. הוא אמר, “היי, אני דוד לארי”. התחלתי לבכות דמעות של שמחה. ובכן, לא ידעתי כמה דמעות של שמחה יהפכו עד מהרה לדמעות של אימה. דודי אמר לי שאמי לעולם לא תיקח עלי אחריות ושהוא בטוח שלא יהיה לה שום קשר אלי. זה לא היה מקובל עלי. אז הוא סיפר לי עליה ועל מי הוא חשב שאולי אבא שלי. עד היום עדיין אין לי מושג מה יכול להיות אזרחותי. לכן, כשיצאתי מהטלפון, התקשרתי למספר השני שהיה ביתה של סבתי. אמי גרה שם גם יחד עם אחותי הצעירה שאסור לי לדבר איתה. סבתי ענתה לטלפון ונראתה בהלם.
היא סיפרה לי על ההיסטוריה הרפואית במשפחה וזהו. היא אמרה שמעולם לא רצתה שאקרא שוב לביתה, או שתקבל נגדי צו מניעה. היא אמרה שאמא שלי לא רוצה שום קשר איתי אז למה אני חושב שהיא רוצה אותי עכשיו. כל החיים הקטנים שלי נסדקו לרסיסים, חיכיתי 22 שנים בשביל זה?
קארי: איזה סוג של תגובה קיבלת כשקראת סוף סוף לאמא שלך?
קארה: המשכתי לדבר עם דודי. הוא היה נחמד מאוד ועזר לי. משפחתו התכחשה לו משום שדיבר איתי. הוא ואמי לא הסתדרו מעולם ממה שאמר לי. הוא נתן לי את מספר העבודה של אמי וקראתי לזה. אני מניח שזה כואב יותר כאשר אתה שומע את זה ישר מהפה של הסוס. היא אמרה לי שאם היא תדע מתי היא תהיה לי שאני אי פעם יהיה למצוא אותה שהיא היתה הפלה.
היא לא סיפרה לי מי אבא שלי ואמרה שאני לא אמצא אותו. אני כותב לה לפעמים ולומר לה שאם הלב שלה משתנה אי פעם להתקשר אלי. אני רק מקווה שהיא לא תחכה עד שיהיה מאוחר מדי, היא גוססת מסכרת. הכליות שלה נכשלות. אני רק מקווה שהפעם הראשונה שאני רואה את אמי האמיתית אינה בהלוויה שלה.
קארי: איך התמודדת עם הדחייה וההצהרות שנעשו על ידי משפחת הלידה שלך?
קארה: זה מאוד קשה לי כי היו לי תקוות שלי במשך כל כך הרבה שנים, ואני באמת חי ילדות גסה להיות כי ההורים המאמצים שלי לא היו אנשים טובים. אבל אני אשה חזקה ואני חייתי חיים קשים רבים רק כדי להיות 23. אני רק מתפלל ומאמין כי אלוהים הביא אותי רחוק, יש לו מטרה בשבילי. אני פשוט לשמור על אמון בו.
Carrie: למה אתה רוצה לספר את הסיפור שלך?
קארה: אני רוצה לספר את הסיפור שלי כי זה עוזר לי לרפא. אני גם רוצה שאנשים אחרים יהיו מודעים למה שעלול לקרות, כי בזמן שגדלתי כולם היו אומרים לי שאמי נתנה אותי כי היא צעירה מדי, או כי היא לא יכלה לטפל בי או בגלל שהיא אוהבת אותי . כל זה לא היה נכון. קיבלתי את תעודות האימוץ והקבצים שלי מהמחוז. היא סירבה להחזיק אותי, והיא סירבה להביט בי, והיא סירבה לקרוא לי כשנולדתי. אני יודע עמוק בלב שלי שיש יותר לסיפור, אבל אני כנראה לעולם לא לגלות.
קארי: איזו עצה היית מעביר לחיפוש מאומצים? מה אתה רוצה מאמצים לדעת?
קארה: העצה שלי לכל חיפוש מאומצת היא שזה באמת חשוב כי אתה אף פעם לא לוותר כי יש לך זכות לדעת מי אתה ולאן אתה בא. יש לך זכות לתשובות. יש לך זכות להיות מסוגל לספר לילדים שלך מי הם הסבים שלהם. רק תזכרו תמיד שהגעתם עד כה לא מוותרים על שום דבר ולא משנה מה. הרגשות שלך תמיד תקפים. אף אחד לא אמר לי את זה כי ההורים המאמצים שלי היו אנשים אכזריים ואני מודה לאלוהים שעשיתי את זה ל 8 שנים בחיים.
אני רוצה להודות לקארה על שיתוף הסיפור שלה. היא הוכחה חיה כי לפעמים אתה צריך ליצור לך סוף שמח משלו. אמונתה ואמונתה במשהו טוב יותר לאחר התחלות טרגיות הן עדות לעוצמת הרוח האנושית.
No Replies to "כאשר אימוץ. אין עבודה - סיפורו של קארה"